כפר המכביה בע"מ נ' יחזקיא

החלטה

לפניי בקשה לעיכוב ביצוע פסק דינו של בית המשפט קמא (כב' השופט ירון בשן) במסגרת ת"א 65811-02, שקיבל את תביעתו של המשיב נגד המבקשת. התביעה הוגשה על ידי המשיב בגין נזק גוף שנגרם לו ביום 11.08.1992, כשהיה בן תשע וחצי, מפגיעת עץ שקרס כששהה עם בני משפחתו בבריכת שחייה שמפעילה המבקשת.

הדיון בתובענה פוצל כך שביום 11.01.2011 ניתן פסק דין חלקי בשאלת האחריות וביום 12.05.2014 ניתן פסק הדין בשאלת הנזק.

בפסק הדין החלקי בעניין האחריות, קבע בית המשפט קמא כי למבקשת חובת זהירות מושגית וקונקרטית כלפי אורחיה. נקבע כי המבקשת היתה מודעת לסכנה של נפילת עצים, ידעה כי ישנה סכנה של פגיעה באורחים השוהים בבריכה ולא נקטה בפעולות התחזוקה הנדרשות על מנת להגן עליהם.

בפסק הדין בעניין הנזק, קבע בית המשפט קמא כי סך נכותו הרפואית המשוקללת של המשיב היא 35.2% וקבע כי על המבקשת לשלם למשיב סך של 720,000 ₪ בתוספת שכר טרחת עורך דין בסך של 140,000 ₪. עוד קבע בית המשפט בעניין זה, כי האגרה וההוצאות יפסקו לאחר עיון בבקשה נפרדת שהיה על המשיב להגיש תוך 14 יום ממתן פסק הדין. לדברי המבקשת בקשה מסוג זה לא הוגשה והמשיב לא סתר טענה זו.

המבקשת טוענת כי יש להורות על עיכוב ביצוע של מלוא פסק הדין עד להכרעה בערעור ולחלופין על עיכוב ביצועו של חלק מסכום הפיצוי שנקבע בפסק הדין. לגישתה, מדובר בתביעה לנזקי גוף אשר הוגשה על ידי המשיב בחלוף למעלה מאחת עשרה שנים מקרות האירוע והפגיעה הגופנית שנגרמה לו היתה מזערית.

המבקשת טוענת כי מאזן הנוחות נוטה באופן מובהק לטובתה. לדבריה, בשל כושר ההשתכרות הנמוך של המשיב (המשיב טען שהוא משתכר שכר מינימום) יקשה עליה מאד לגבות בחזרה מהמשיב את כספה היה ויתקבל הערעור, ולמעשה יחלפו כמעט 17 שנה עד שיוכל להחזיר את הכסף.

באשר לסיכויי הערעור, מפנה המבקשת אל כתב הערעור עצמו אשר לגישתה מעלה שאלות ממשיות הן באשר לסוגית האחריות והן באשר לסוגית הנזק.

המשיב מתנגד לבקשת עיכוב הביצוע. לגישתו, סיכויי הערעור נמוכים, גם באשר לשאלת אחריותה הברורה של המבקשת כלפי אורחי הבריכה וגם באשר לשאלת הנזק, שעה שהמשיבה לא הגנה על עמדותיה בשאלות רפואיות, לא חקרה את המומחים ולא העידה רופאים מטעמה.

בתגובת המבקשת לתשובת המשיב לבקשת עיכוב הביצוע (שהוגשה שלא כדין וללא נטילת רשות) הוסיפה המבקשת וטענה כי בית המשפט קמא סטה מן ההלכה הפסוקה בשאלת האחריות וכי המשיב לא הרים את הנטל להוכיח רשלנות מצידה. בנוסף, במענה לטענת המשיב כי לא הגנה על עמדותיה בשאלות הרפואיות, מסבירה המבקשת כי הביאה מומחים אך בא כוחו של המשיב לא חקר אותם. גם בעניין זה מפנה המבקשת אל הודעת הערעור, שבה פירטה מדוע שגה בית המשפט קמא בקביעותיו באשר לנכויות שנגרמו למשיב. עוד טוענת המבקשת כי המשיב בתגובתו כלל לא התייחס לטענותיה בעניין מאזן הנוחות.

המשיב אף הוא הגיש תגובה לתגובה (וגם זאת שלא כדין), ובה כפר בטענת המבקשת לפיה סטה בית המשפט קמא מן ההלכה בשאלת האחריות. כמו כן, טען כי הטענה לפיה קיים חשש כי יבזבז מיד את כל הכספים המגיעים לו על פי פסק הדין, וכי ככל שיהיה עליו להשיבם יעשה זאת מתוך שכרו, איננה ראויה.

נקדים ונאמר כי בקשה לעיכוב ביצוע היא בקשת ביניים בערעור והוראת תקנה 241(ג1) לתקנות סדר הדין האזרחי, תשמ"ד – 1984 אינה חלה על בקשה כזו. מנגד, חלה עליה הוראת תקנה 465 לתקנות, הקובעת כי בית המשפט רשאי לדחות בקשה אף בלא צורך בתשובה (תקנה 465(ב)), ואם ביקש תשובה, הוא רשאי, אך לא חייב, להורות על טענות נוספות לפניו בעל פה (תקנה 465(ד)).

ראה למשל רע"א 8459/08 אלפרון נ' מנהל מקרקעי ישראל (13.10.08), שם נפסק כי:

"ראשית, במישור הפרוצדוראלי החלטתו של בית המשפט המחוזי, בה נדחתה בקשת המבקש בנימוק כי לא היתה נתונה לו זכות להשיב על תגובת המשיב – בדין ניתנה. מעמדה של עתירת המבקש לעיכוב ביצועו של פסק הדין אשר הוגשה לבית המשפט המחוזי הוא של בקשת ביניים בערעור. סדרי הדין החלים עליה הם אלה הן שבתקנה 465 לתקנות סדר הדין האזרחי, הדנה באופן ספציפי בבקשות מעין אלה (יואל זוסמן סדרי הדין האזרחי 865 (מהדורה שביעית, בעריכת שלמה לוין, 1995). לפי תקנה זו, אין למבקש כל זכות בנויה להשיב על תגובת המשיב, ובית המשפט רשאי לדחות את הבקשה אף בלא תשובה מעיקרה (תקנה 465(ב)), ואם ביקש תשובה (תקנה 465(ג)), אין אחריה זכות תשובה לתשובה. ... לעניין החלטה בנושא עיכוב ביצוע בהחלטת ביניים, ראו גם ע"א3604/02 אוקו נ' שמי, פ"ד נו(4) 505, 508-509, 2002 (השופט גרוניס)). משכך, אין לומר כי נשללה מאת המבקש זכות דיונית".

ראה גם רע"א 2108/13 אלבז נ' עו"ד מיטל (21.4.13).

על כן, המבקשת לא היתה רשאית להגיב על תשובת המשיב, והוא לא היה רשאי להגיב על התגובה לתשובה.

לגופו של ענין, לאחר שעיינתי בכתבי הטענות, באתי לכלל מסקנה כי דין הבקשה להתקבל באופן חלקי בלבד, והכל מן הטעמים שיפורטו להלן.

הכלל באשר לבקשות לעיכוב ביצוע הוא כי בעל דין שזכה בהליך זכאי לממש את פירות זכייתו, והגשת ערעור כשלעצמה לא תעכב את ביצוע ההחלטה שעליה מערערים. על המבקש עיכוב ביצוע להוכיח שני תנאים מצטברים: כי סיכויי הערעור שלו טובים וכי מאזן הנוחות נוטה לטובתו, במובן זה שביצוע פסק הדין, טרם הכרעה בערעור, יקשה באופן ממשי על השבת המצב לקדמותו אם בסופו של דבר יזכה המבקש בערעורו. עוד נקבע כי בין שני תנאים אלה קיימים יחסי גומלין המכונים "מקבילית הכוחות", כך שככל שמאזן הנוחות נוטה לטובת המבקש ניתן להקל בדרישה השנייה להוכחת סיכויי הערעור ולהיפך (ע"א 1626/11 ברש נ' שר (מאגר נבו, 2.5.2011); ע"א 856/12 צרפתי שמעון בע"מ נ' פרחי ביקל בע"מ (מאגר נבו, 12.2.2012)).

יחד עם זאת, ההלכה הפסוקה העניקה למאזן הנוחות את משקל הבכורה מבין שני התנאים, אשר על המבקש לעמוד בהם במסגרת בקשתו לעיכוב הביצוע (ע"א 1256/13 האפוטרופוס על נכסי נפקדים נ' אזורים בנין (1965) בע"מ (21.7.2013); ע"א 3368/13 אי.פי.טי מוצרי מתכת בע"מ נ' עו"ד אמיר פלמר (25.6.2013).

לכך יש להוסיף כי כאשר מדובר בחיוב כספי הנטייה היא שלא לעכב את ביצוע פסק הדין (ראה לעניין זה אורי גורן, סוגיות בסדר דין אזרחי (מהדורה עשירית, 2009) ע' 675.